לחיות כמו תאילנדים זה היה קודם כל מפגש מרגש כל כך עם ארטיט, אחרי כמעט 9 שנים שלא התראינו. בילינו כמה ימים בכפר תאילנדי שכללו שינה על הרצפה, בישול על רצפת המטבח, אכילה בידיים מצלחות משותפות עם כל המשפחה הגרעינית והמורחבת ועוד, זו הייתה חוויה אנתרופולוגית עוצרת נשימה. אבל לחוויה האישית המרגשת הזו התלווה גם בונוס לא מתוכנן המסע למקורות האורז.

עבודה בשדות האורז האורז הוא חומר הגלם שיש לו מקום של כבוד במטבח שלי ובסדנאות ניקוי הרעלים שלי וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי איך הוא גדל. לארטיט ורוצ'אנה למעלה מ80 דונם של אורז רגיל וסטיקי (דביק) שהם שני זנים שונים של אורז. הפשלנו מכנסיים, טבלנו רגליים ויצאנו לעבוד אתם בשדות. זו הייתה חוויה מדהימה, עישבנו את העשבים השוטים שהתחרו עם שתילי האורז על המשאבים, כפופים בתוך השלוליות המרובעות כאחרון הפועלים, אבל מן הסתם, עבורנו זה היה מרגש במיוחד. אחרי שסיימנו, הרגליים גרדו ועקצצו כמה דקות כמו אחרי שמשחקים בדשא, ואז זה עבר. מסתבר שיש לפועלים גרביים ארוכות מיוחדות שהם גורבים על הרגליים בתוך המים כדי להגן על העור מהגירוי הממושך בעבודה של שעות ארוכות. ליקטנו נצרי במבוק שגדלו מסביב לשדות, נחנו על ערסלים בבית החווה הקטן הנושק לשדות וחזרנו הביתה לכפר לאכול.

מחזור הגידול של האורז הוא 4 חודשים, אבל ארטיט ורוצ'אנה מגדלים רק שני מחזורים בשנה. השדות מוצפים במים שמקורם במי הגשמים. בעונות פחות גשומות מעבירים מים מהנהר. ארטיט, האיש האצילי הזה, לו נהגנו לקרוא "הנסיך התאילנדי", עבד עם שלומי האיש שלי ביקב נחשון 5 שנים. אחרי כ 20 שנה של עבודה מחוץ לבית במדינות שונות, הצליחה המשפחה לרכוש שדות נרחבים וגישה לנהר, מה שמאפשר אספקת מים סדירה לשדות האורז שלהם בכל חודשי השנה לפי הצורך.  אנחנו היינו שם בחודש יולי, בעונת המונסונים. בכל יום היו כמה שעות של גשם ויום אחד ירד גשם כמעט כל היום, בלי הפסקה ובכמויות שאנחנו פשוט לא מכירים!
בשדות הסמוכים לזה שבו עבדנו אפשר היה לראות את זרעי האורז גדלים באשכולות גדולים על שתילי האורז ונקטפים באופן ידני או על ידי טרקטור, תלוי בגודל החווה.
אוכלים רק אורז לבן חשבתי שהכי טבעי יהיה שהמקומיים יאכלו אורז מלא, פחות מעובד ובריא יותר, ומסתבר שהם אוכלים רק אורז לבן כבר מאות שנים. אורז מלא ניתן היה למצוא רק בסופרמרקטים הגדולים שמכרו מוצרי בריאות וטבע. הם היו המומים שסיפרתי להם שאני מקפידה לאכול אורז מלא. הקליפות של האורז נחשבות בעיניהם כמזון לבעלי חיים. מאחר והמשפחה של ארטיט אוכלת מהאורז שהיא מגדלת, שאלתי איך הם מקלפים אותו? וגיליתי שיש בכפר מפעל קטן לקילוף האורז. ביקשתי לראות אותו וארטיט לקח אותנו לביקור. מצאנו מפעל בן 40-50 שנה עם מכונות מעץ ורצועות גומי גדולות, מנועים רועשים והרבה אבק.

מפעל לקילוף האורז

קילוף האורז נעשה ב 4 שלבים. בשלב הראשון מסירים את הקליפה החיצונית של האורז, שנראית כמו המוץ של החיטה, קשה, עצית ונפרדת מגרגר האורז יחסית בקלות. את הקליפות האלה אוספים ומוכרים לבערה. את הקליפות הפנימיות שמסירים בסוג של שיוף, מוכרים להזנת תרנגולות וחזירים. בין השלב ה 2 ל-3 מתקבל פחות או יותר האורז המלא שאנחנו אוכלים. ואחרי השלב הרביעי מתקבל אורז לבן ובוהק. בסה"כ מתוך 20 ק"ג אורז שמגיע לקילוף נשארים כ 15ק"ג אורז לבן בלבד.

המכונה מקלפת כ 20 ק"ג אורז ב 10 דקות. במושגים של התעשייה המודרנית זה כל כך לאאאאט, אבל במושגים של הכפר, זה מספק למפעל שמעסיק 3-4 עובדים פרנסה קבועה, 6 ימים בשבוע למשך כל עונות השנה.

איך קילפו אורז לפני 100 שנה? אם אוכלים אורז לבן כבר מאות שנים, שאלתי את ארטיט, איך קילפו את האורז לפני שהחשמל הגיע לפיבולאק? ואז הוא לקח אותי למקדש העתיק ביותר בכפר, שם נשתמר מכשיר קילוף קדום. זה היה בור קטן בגובה הברך בצורת חרוט הפוך, שהולך וצר ככל שמעמיקים, לתוכו נכנס בול עץ (יש כמה גדלים והם ניתנים להחלפה). בול העץ מאונך כמו עלי בתוך מכתש, מחובר בקצהו העליון למוט עץ ארוך שכ 50 ס"מ לפני הקצה שלו הוא מונח על מתקן שמשמש כציר. כמו נדנדה גדולה שהציר שלה לא נמצא באמצע אלא בצד.
ארטיט ניגש לקצה הרחוק והחל לדרוך על קצה המוט ולשחרר בחוזקה כמו בנדנדה. זה הרים והוריד את בול העץ (המכתש) בקצה השני בתוך הבור, ונראה כמו ציפור מנקרת. וכך הכה בול העץ באורז שהוכנס לתחתית הבור וקילף/שייף אותו. אחרי זמן מה, מוציאים את האורז מהבור לתוך נפה קלועה מעלים ומנפים את הקליפות מהאורז. את האורז מחזירים בחזרה לבור. בשלב הזה מחליפים בול עץ לאחד דק ועדין יותר וממשיכים לשייף, כך משלב לשלב מחליפים את בולי העץ ומשייפים את האורז. ההדגמה הייתה מאלפת ומעלפת (זה ממש חדר כושר). לא הפסקתי לשאול את עצמי מה גרם להם לעבוד כל כך קשה לקלף את האורז? למה לא לאכול אורז מלא?
המסע הזה למחוזות הכפריים של תאילנד, הייתה הזדמנות מדהימה ללמוד כל כך הרבה על האורז, על ההיסטוריה של גידול ועיבוד האורז, על האנשים שמגדלים אותו, וכמובן לחוות באופן אישי את כל התהליך מהגידול, העיבוד, הבישול ועד הצלחת. צילמתי כמה סרטונים במפעלים שאני אערוך ואעלה לאתר בהמשך.

חווה לשיקום פילים

זה היה הביקור הראשון שלי בתאילנד, בכל פעם ששאלתי חברים שכבר היו וביקשתי לשמוע ולקבל המלצות, הרוב דיברו על האיים, החופים, השווקים, הנופים והפילים. כשתכננו את הטיול עם הילדים הדבר שהכי הלהיב אותם זה הים (מכורים למים) ולרכב על פילים. איזה ילד לא יתלהב מלרכב על פילים? אבל אנחנו לא ממש התלהבנו. ההבנה שהרכיבה על הפילים על גבי ספסלי עץ כבדים פוגעת בגב הפילים, שפילים אוכלים 18 שעות ביום ובחוות הם נדרשים לשאת תיירים שעות ארוכות כמעט ללא אוכל, שתיה ומנוחה. כשהפילים מתלוננים, או לא משתפים פעולה המוביל שלהם מכה בראשם עם פטיש או עם קרדום צר וחד שחודר ופוצע אפילו את עורם העבה כל-כך. לא הסכמנו לשתף פעולה עם ההתעללות הזו.

אחרי חיפושים הצלחנו למצוא בעזרת בעלי הבית אותו שכרנו בצ'אנג מאי, חווה קטנטנה לשיקום פילים שעברו התעללות, נפגעו או נפצעו בנסיבות שונות. 5 פילים ופילות בוגרים ופלפילון קטן וחמוד.

רכשנו בעבורם בדרך כמויות עצומות של פירות, בעיקר בננות וקני סוכר שמילאו את כל תא המטען. כשהגענו לחווה פגשנו אותם, עם כל הגודל, העוצמה והיופי שלהם, הם היו עסוקים איך לא? באכילה. האכלנו אותם במזון שהבאנו איתנו, פילה אחת מדהימה הייתה עם שן שבורה, ולא יכלה לאכל את כל מה שהפילים האחרים אוכלים אלא רק מזון רך, היא הייתה עצומה ועדינה כל כך. האכלתי אותה בננות ודלעות חתוכות. לא יכולתי להפסיק ללטף אותה, היו לה עיניים עצובות ומלאות הבעה. הן דיברו ברוך כזה, לא כל כך הבנתי מה היא אומרת, אז הבטתי בה בחזרה והמשכתי ללטף.

חיבוק של פילה בהמשך יצאנו לרחיצה בנהר, שפכנו על הפילים מים ושפשפנו את העור העבה והמחוספס שלהם ובאיזה שהוא שלב כשעמדתי מולה, מול הפילה חסרת השן בה התאהבתי כל-כך, מול החלק הרחב של החדק שלה, היא התקדמה לפתע ודחפה אותו לתוך החזה והבטן שלי.  היא יזמה את המגע, הוא היה משמעותי, ועם זאת עדין כל כך וממושך. בלי כל התרעה מוקדמת, ככה, פתאום הבנתי, מרגיש חיבוק של פיל. לא ניתן היה לתאר את עצמת ההתרגשות והאושר שמילאו אותי ברגעים הקסומים האלה.  בהמשך המשכנו כמובן בהאכלה (18 שעות ביום כבר אמרתי?), המון עלים ירוקים, ירקות, פירות וקני סוכר.

החיבוקים האלה, חזרו על עצמם עוד כמה פעמים, כל חיבוק מופלא מקודמו, עד שהגיעה שעתנו לעזוב את החווה ולחזור לצ'אנג מאי, היו צריכים לגרור אותי ואת הילדים משם. הצלחנו להעניק לנו ולילדנו מפגש מרגש ומעצים עם החיות העדינות והמופלאות האלה, בלי להכאיב להם ובלי להתעלל בהם. כשהכסף ששילמנו עבור האוכל שלהם ועבור הביקור מממן את הפעילות של החווה ומאפשר להציל ולשקם עוד פילים ולתת להם בית.

מרגישים את הגעגוע? כן, תאילנד הייתה טובה אלינו. אני כל כך רוצה לחזור לשם, מקווה שזה יקרה שוב בקרוב.

אשמח כרגיל לשמוע את התגובות ההערות וההארות שלכם במייל: כתובת דואל זו מוגנת מדואר זבל, אתה צריך לאפשר Javascript בכדי לצפות בה