כמעט כולנו מכירים קרוב משפחה, חבר, עמית לעבודה, שכן או מכר שחלה במחלה ועובר עקב כך תהליך מהותי של שינוי. יש מי שטוענים שהסרטן הוא הדבר הכי טוב שקרה להם

  מחלת הסרטן היתה בשבילם הזדמנות להעמיק את הקשרים שלהם עם בני משפחה וחברים, הם למדו לדבר ולהקשיב, לעבד את הרגשות שלהם במקום לדחוק אותם לשולים בטיעונים פרקטיים. הם למדו לא לקבל שום דבר כמובן מאליו ולחיות את הרגע ולהתענג על כל דבר קטן.

מטופלת  בשם לאה אמרה לי פעם שההבנה שיש סיכוי שהיא לא תשרוד את המחלה לימדה אותה לחיות בהווה ולא בעתיד. "איך את חיה בהווה"? שאלתי, והיא הסבירה "לחיות את ההווה זה להיות כאן ועכשיו באופן מלא, זה לשבת איתך בחדר, להקשיב ולדבר איתך מבלי לחשוב על הויכוח שהיה לי עם הפקידה בקופת החולים מוקדם יותר בבוקר, על מה אני אבשל לארוחת ערב היום,  או איך  עבדתי במרץ בתקופת החגים בשנה שעברה...

 "פעם כשהייתי קמה בבוקר יוצאת החוצה למרפסת ושותה את הקפה שלי לפני היציאה לעבודה, הייתי כל הזמן בלחץ לצאת כדי לא לאחר, חשבתי כל הזמן על העבודה שמחכה לי ועל הבוס המעיק. אף פעם לא שמתי לב לריח הנפלא של הגינה בבוקר לרחש העלים – לא בגלל שהם לא היו שם קודם אלא בגלל שאני לא הייתי"...  "היום" היא מסבירה "כשאני יושבת בבוקר במרפסת עם כוס תה חם ועוגיות אני לא מתעסקת בכלום חוץ מאשר בטעמו המענג של התה, בציוץ הציפורים, ברוח הנעימה ובקרני השמש הרכות והמלטפות של הבוקר. אני יושבת את אותן 5-10 דקות בדיוק לפני שאני יוצאת  וכשאני מגיעה לעבודה יש לי מספיק זמן לחשוב על העבודה ועל הבוס."
 

איציק הבין שמקום העבודה שלו לא מתאים לו, כבר שנים שהוא לא הרגיש סיפוק והתלהבות מתפקידו והחליט שמגיע לו להעביר את רוב  שעות העירות שלו בעשייה של דברים שהוא אוהב ונהנה מהם. הדבר היחיד שזכר שגרם לו אושר גדול היה בניה והטסת טיסנים עיסוק שזנח עם גיוסו לצבא.

הוא חזר לבנות טיסנים ותוך מספר חודשים עזב את עבודתו ופתח מרכז טיסנאות שם הוא מעביר סדנאות ומפעיל חנות. באחד הטיפולים האחרונים אמר לי " אם לא הייתי חולה בסרטן, הייתי נשאר במקום המאמלל ההוא עד הפנסיה"
 

רובם מגיעים אלי כדי ללמוד לסגל אורח חיים בריא, להתאים תזונה בריאה ונקייה מרעלים וחומרים מסרטנים, לבנות תוכנית לפעילות גופנית, ללמוד טכניקות להתמודדות עם מתחים ועוד, הם מגיעים כי הם החליטו לקחת אחריות על החיים שלהם ולנסות באופן אקטיבי למנוע את הישנות המחלה, הם באים כי הם יודעים שיש להם את היכולת להשפיע על הבריאות ואיכות החיים שלהם, הם באים כי הם יודעים שמגיע להם לחיות את החיים במלואם גם אם הם קצרים.

 ואני שואלת למה צריך לחכות לסרטן?

למה אנחנו לא יכולים להחליט שמגיע לנו לחיות אחרת, שצריך להקדיש למשפחה ולחברים יותר זמן ותשומת לב. למה כשחולים בסרטן פתאום מוצאים את האומץ והכוח להחליף מקום עבודה אחרי שנים שממלמלים "אין לי ברירה אחרת, אני לא יכול לעזוב" . איך אחרי שנים שבהם אוכל בריאות ומסגרות המציעות פעילות גופנית היו יקרים מדי ופתאום מוכנים לשלם כל הון שבעולם על תרופות וטיפולים.

מגיע לכולנו לחיות בשלווה, ליהנות מציוץ הציפורים וטעם התה בבוקר, לקשור קשרים חזקים ומשמעותיים עם חברים ובני משפחה. מגיע לנו לבלות את שעות העבודה שלנו בעשייה מלאת סיפוק והתלהבות, מגיע לנו לחיות את החיים במלואם.
למה לחכות לסרטן? למה לעשות שינוי רק כשהחרב מרחפת מעל הראש? למה לא לדאוג מעכשיו לבריאות הנפשית והגופנית שלנו, למה לא להחליט עכשיו שמגיע לנו להיות מאושרים?

לא צריך לחכות לכלום: לא שהלימודים יגמרו, לא כשנקבל קידום, לא כשהילדים יגדלו, לא כשיהיה לי יותר זמן, או שהזמן יהיה יותר מתאים.

 עכשיו הזמן להתוות את דרך האושר שלנו ולצעוד בה.